מכל פירור – לקרבן חמץ
// עיקרבפסח מבערים כל פירור חמץ, וחמישים יום אחר כך מקריבים חמץ בבית המקדש.
אם שמים לב, פסח ושבועות הם ממש "ונהפוך הוא". בפסח אמרו לנו: כל החמץ – תזרוק. "בל יראה ובל ימצא". בדיקת חמץ מתחת לכל מיטה, שלא יישאר שום פירור. מצה שמורה, זהירות בכל רגע, שלא יהיה פירור חמץ אחד בבית.
ואז עוברים חמישים יום, ולא להאמין: לתוך בית המקדש, למקום הקדוש ביותר, מה מביאים? קרבן חמץ. שתי הלחם, חמץ גמור.
זה פלא עצום. אם החמץ הוא דבר גרוע כל כך, שצריך לבער אותו עד הפירור האחרון, איך ייתכן שחמישים יום אחר כך מביאים אותו לבית המקדש?
ויותר מזה: זהו קרבן ציבור ייחודי, שלא מצאנו כמותו בשום הזדמנות אחרת. אף פעם אין קרבן ציבור שבא חמץ. כל השנה אסור להקריב קרבן ציבור של חמץ, ורק בחג השבועות מצווה להקריבו. גם לחם הפנים, שעמד בבית המקדש כל השבוע, היה מצה: לחם עבה ושטוח, בלי שאור, מעשה אומן. וכך גם כל המנחות שהקריבו כל השנה. אז מה עניינו של הקרבן המיוחד הזה?
יש על כך כמה מהלכים. נתחיל במהלך אחד יפה, ואחר כך נעבור למהלך רחב יותר, שנוגע להמון דברים: לקרבן תודה, לביכורים, להלל, ובעצם לכל דרך החיים של אדם שרוצה להודות לבורא עולם.